סיפורי מסעיות

לקראת נסיעה לסדנה בחו”ל, במסגרת תוכנית המטפלים של “המסע”, סיפרתי לכמה מכרות על השיטה. סיפרתי להן כיצד היא מרפאה בעיות רגשיות ופיזיות, ועל ברנדון בייס שנרפאה מגידול ברחמה.

רבקה (שם בדוי), אחת המכרות, שיתפה בפתיחות מפתיעה בכך שהיא רוצה להיכנס להריון כבר שמונה שנים, מאז שבתה הבכורה נולדה, ושהיא עברה גם שנה של טיפולי פוריות. “החלטתי להפסיק,” היא אמרה, “זה גם מאוד יקר.”  לאישה שעובדת במשרה מלאה ומרוויחה משכורת קרובה למינימום, זה באמת יקר. “אנחנו יכולות לעשות תהליך מסע,” הצעתי לה. קבענו מועד לפגישה וחזרתי הביתה בציפייה. סוף סוף אוכל לעשות משהו בשביל רבקה, שיביע את הכרת התודה שלי, חשבתי.

בפגישתנו פתחה רבקה וסיפרה: “הבעיה היא שאין לי רצון לקיים יחסי מין עם בעלי, מאז שבתנו נולדה.”

התחלנו בתהליך המסע הפיזי. הנחיתי את רבקה לעצום את עיניה, ולדמיין מדרגות שנושאות אותה פנימה לעומק ההוויה שלה. רבקה הגיעה למקום יפה כלשהו בארץ הולדתה. ביקשתי ממנה לשאול את המדריך אם זה מקום בתוך הגוף, ותשובתו הייתה שלא.        הנחיתי אותה לחזור לתוך הגוף. עלה זיכרון שנראה לרבקה שולי, מקרה שאירע עם חברה טובה מהילדות. רבקה החליפה בגדים עם אותה חברה ורכבה על אופניים בבגדיה של החברה. היא קרעה את הבגד של החברה, ואחר כך החברה לא החזירה לה את הבגדים שלה, של רבקה. “הבגדים שלי היו יקרים יותר,” הסבירה רבקה.

ביני לבין עצמי תהיתי איך הזיכרון קשור לנושא של פוריות או ליחסים עם הבעל. עלו בי ספקות… האם רבקה מבינה את התהליך? אולי בשל העובדה שעברית היא לא שפת האם שלה, היא לא “קולטת” את מה שאמורים לעשות בתהליך?

הרגשתי שהמחשבות האלה מבעבעות בי ומעלות בי תסכול. החלטתי לעזוב אותן, להתמסר לתהליך ולבטוח בו. במדורה רבקה החליפה מספר מילים בשפת האם שלה עם החברה.      “הכול בסדר בינינו עכשיו,” דיווחה לי.

סיימנו את התהליך, שנמשך יותר משעתיים. רבקה פקחה את עיניה באטיות, ואמרה שהיא מרגישה שהיא מתעוררת מחלום או חוזרת ממקום רחוק.  

שבוע לאחר המסע ביררתי עם רבקה מה שלומה. היא השיבה שהיא מרגישה יותר אופטימית. “לפני המסע הייתי עסוקה במחשבות על כמה זה נורא שלבת שלי לא יהיו אחים ואחיות, ועכשיו אני מסוגלת לראות יותר את הטוב,” אמרה לי בחיוך. נפלא. אחר כך סיפרה לי שקיבלה את המחזור החודשי, לאחר שלושה חודשים.

עברו כמה חודשים, ופתאום שמתי לב שרבקה מתחילה ללבוש בגדים יותר אווריריים וגדולים. אולי היא בהריון? שאלתי אותה, והיא חייכה חיוך רחב וענתה שתספר עוד מעט. הבנתי שכנראה היא לא רוצה לספר בשלושת החודשים הראשונים, למנוע עין הרע.

לאחר כחודש נוסף רבקה סיפרה לי שהיא בהריון! איזו שמחה! התרגשתי ונדהמתי.       רבקה נכנסה להריון לאחר התהליך שעשינו! מתהליך שבו עלה זיכרון שחשבתי שהיה ‘שולי’! “הרופא שלי אומר שזה נס,” היא אומרת, “שלאחר כל השנים וטיפולי הפוריות, זה קרה בטבעיות.” מסע אחד – וסיימנו את הסיפור…? “זה מאוד עזר לי. הצלחת איתי,” אמרה. חייכתי אליה. זה לא ממש “אני”… ה”אני” שהיה בתהליך היה בחשש שהתהליך לא מתנהל כמו ש”צריך” ולא היה בטוח שאנחנו עושות את זה נכון!

אני עדיין המומה שניתן לפתור בעיה מתמשכת של שנים בתהליך אחד. האם זה יכול להיות כל כך פשוט להגשים את החלומות והרצונות שלנו בממד הפיזי? רק לשחרר את הזיכרונות והדפוסים שחוסמים אותנו? האם השחרור יוצר את המרחב שבתוכו ומתוכו מתגשמים חיים חדשים?

במרץ 2010 שוב יצרתי קשר עם רבקה.

היא סיפרה לי שנולדה להם בת והם קראו לה אושרית, כי היא מביאה להם הרבה אושר.

שאלתי אותה איך זה שהיא הרגישה עוד לפני תהליך המסע, שהוא יוכל לעזור, והיא ענתה שכל הזמן היא חשבה שמשהו במוח שלה לא בסדר והתביישה בכך שלא הצליחה להיכנס להריון. אחרי המסע הרגישה כמו מישהי אחרת, שמחה מאוד, גם יחסיה עם בעלה השתפרו ללא היכר.

שאלתי אותה האם לדעתה הרגשות שעלו במסע שלה היו קשורים לבעיה שהייתה לה בתחום הפוריות, והיא ענתה שהתביישה במה שעשתה לחברתה. היא הוסיפה שהיא יודעת שתמיד הייתה סגורה בפני חבריה ולא סיפרה מה הרגישה. במסע היא הצליחה לשחרר את הבושה שהייתה חסומה, ולא הרגישה אותה יותר. עכשיו היא יכלה לספר על המקרה גם לבעלה.

שאלתי אותה איך היא מרגישה עכשיו לגבי הדרך שעשתה, כשהיא מביטה לאחור על טיפולי הפוריות, המסע, ההריון והלידה. היא ענתה שהיא שמחה, ושאחרי שנכנסה להריון חשבה שלא הייתה צריכה בכלל לעבור את כל טיפולי הפוריות שעשתה, אלא רק לעבור את תהליך “המסע”.

מה למדתי מהתהליך הזה? המון. קודם כול, להתחיל את התהליך בהכרת תודה. אני זוכרת ששמחתי שאוכל לעשות משהוא בשביל רבקה, שיביע את הכרת התודה שלי אליה.

למדתי שמה שאני כמטפלת חושבת על התהליך, ממש לא משנה. נוכחתי עד כמה המחשבות והשכל קטנים לעומת האינסוף, המרחב שנוצר בהתמסרות לתהליך. למדתי שכל מה שנדרש זו ההתמסרות לתהליך, והאמון שהתהליך יעשה את שלו. אני נזכרת במילים של רבנית ומורה רוחנית: “מה שחשוב זו ההתרחשות שיש כאן בין האנשים,” ואני מוסיפה – ההתרחשות והתהליך שתומך בשחרור. חוכמת הגוף שלנו פשוט יודעת טוב יותר מאיתנו מה באמת רוצה להשתחרר, בין אם זה נראה משמעותי או לא. חשוב לסמוך על מה שעולה בתהליך, ולא להחליט אילו זיכרונות הם “חשובים” ואילו לא. כאימא, אני קולטת פתאום, שהחוויות שהילדים שלי מרגישים בהן מצוקה ונראות לי “לא משמעותיות”, הן בהחלט משמעותיות. אני מרגישה את הפער בינינו, בין התפיסה ה”בוגרת” שלי וה”ילדותית” שלהם, מצטמצם כתוצאה מההבנה הזאת.

האמת  היא שעלי להודות לרבקה על השיעורים הנפלאים האלו. רבקה, תודה מקרב לב ששיתפת אותי בתהליך המופלא שלך.